רשת האינטרנט היא כיום "כיכר העיר" החדשה. הכלים שהרשת מציעה לכל גולש, וביניהם, הדואר האלקטרוני, חדרי הצ’טים (חדרי שיח), הגלישה ברשתות חברתיות מאפשרים קבלת מידע עצום והעברתו, האזנה לדעות של אחרים והשמעתן של דעות עצמיות. בכל הנוגע להשמעת דעות ברשת האינטרנט הרי שהרשת מאפשרת קיומו של מסך אנונימיות כאשר גולשים יכולים להביע את דעתם באמצעות טוקבקים (ובעברית תקנית "תגוביות"), בלוגים וכיו"ב. המכנה המשותף לאופן הבעת הדעה באינטרנט הוא שלא נדרש מהגולשים לחשוף את זהותם, לחילופין הם יכולים להשתמש בזהות בדויה באין כל מפריע.

התפוצה הרחבה של רשת האינטרנט, הזמינות של הרשת והאנונימיות כפי שתוארה לעיל, מעוררות סוגיות משפטיות כבדות משקל עת גולש זה או אחר מנצל את האנונימיות ברשת על מנת להוציא, בעילום שם או תחת זהות בדויה, דיבתם של אחרים תוך שימוש במלל בוטה אשר פוגע בשמו הטוב של נשוא כתבה זו או אחרת.

הסוגיה הגיעה לפתחם של בתי המשפט בישראל כאשר תובעים שונים סברו כי פרסומים לגביהם ברשת האינטרנט (לדוגמא, פרסום באמצעות תגובית) גובלים בלשון הרע. התובעים האמורים הגישו תביעה לבית המשפט כאשר הנתבעים הם ספקית הגישה לאינטרנט ומפיץ הדיבה אשר בשלב הגשת התביעה כונה "פלוני" או אלמוני" הואיל ולתובע אין פרטים מזהים אודות אותו גולש אנונימי. במסגרת התביעות האמורות, התובעים ביקשו, בשלב הראשון, כי בית המשפט יוציא צו לספקית האינטרנט כי האחרונה תחשוף פרטים אודות הגולש האנונימי ובכלל זה את כתובת ה-IP אשר ממנה גלש הגולש האמור, במטרה לחשוף את שמו המלא ופרטיו המזהים.

יש לציין כי הבקשה לחשיפת פרטיו של הגולש אינה טריוויאלית כלל וכלל: מצד אחד, עומדת זכותו של האדם לשמו הטוב, וזכות הגישה לערכאות (שהרי ללא חשיפת פרטיו של הגולש לא ניתן להגיש כתב תביעה תקני העונה על הכללים שנקבעו בתקנות סדר הדין האזרחי). שיקולים אלו מטים את הכף להורות על חשיפת שמם של הגולשים, על מנת שיהא ניתן להגיש נגדם תובענה. מנגד, בתי המשפט קבעו כי יש ליתן משקל גבוה לחופש הביטוי באינטרנט, על מאפייניו הייחודים והחדשניים. בסוגיה זו הסתמנו שלוש גישות בבתי המשפט: האחת, מפי כב’ השופטת ד"ר פלפל, לפיה עובדת היות הפרסום ברשת האינטרנט דווקא, אין בה כדי להשליך על ההכרעה בשאלת החשיפה. כלומר, מסך האנונימיות הקיים באינטרנט אינו מיועד כדי לעזור למבצעי עבירות פליליות להימלט מחשיפתם לאור השמש, כמו גם לא למעוולים למיניהם; השנייה, שהיא קוטבית לראשונה, מפי כב’ השופטת ד"ר אגמון-גונן, גורסת כי יש ליתן משקל מיוחד למאפיינים הייחודיים של רשת האינטרנט. משכך, יש מקום לשקול להורות על חשיפת זהותו של הגולש האנונימי, רק כל אימת שלשון הרע מצמיחה עילה פלילית. ככל שלשון הרע מצמיחה עילה אזרחית בלבד, יש לשמור על האנונימיות של הגולש; השלישית, היא גישת הביניים, מפי כב’ השופט עמית, לפיה יש לאמץ את הגישה השנייה (כב’ השופטת ד"ר אגמון-גונן) אך להוסיף על המבחן שלה "דבר מה נוסף".

שלוש הגישות האמורות הגיעו להכרעה בבית המשפט העליון בפסק דין חשוב ומרכזי בסוגיה – הלכת רמי מור – שבמסגרתו נקבע, בדעת רוב, כי על פי הדין הקיים במדינת ישראל לא ניתן לנקוט כל הליך לחשיפת פרטיו של גולש אנונימי ברשת האינטרנט על מנת להגיש, לאחר מכן, תביעה נגדו הואיל ואין בדין הישראלי מסגרת דיונית שבה ניתן לחייב אדם (ספקית הגישה לאינטרנט) לחשוף זהותו של אדם אחר כדי שניתן יהיה להגיש תביעה נגד זה האחרון בגין עוולה שביצע לכאורה. בית המשפט העליון הוסיף וקבע כי אפשרות ליתן סעד שכזה משמעותו, ניסיון לרתום, עוד בטרם המשפט, את מערכת המשפט ואת הצד השלישי (ספקית הגישה לאינטרנט) לצורך קיום חקירה שתביא לחשיפת זהותו של מעוול על מנת שניתן יהיה להגיש נגדו תביעה אזרחית. יש לציין כי בתי המשפט השלום והמחוזיים בישראל כפופים להלכות שנקבעו בבית המשפט העליון וכך אך לפני ימים ספורים בית המשפט השלום בחיפה דחה על הסף תביעה אשר במסגרתה נתבקש בית המשפט לחשוף את זהותו של גולש אנונימי שהעלה קישור לתכנים בוטים באמצעות אתר You Tube.

יש לציין כי בית המשפט העליון סבר כי על המחוקק להסדיר את הסוגיה המורכבת באמצעות חקיקה. בעניין זה, עד לאחרונה, הייתה תלויה ועומדת בדיון ממושך הצעת חוק מסחר אלקטרוני אך בינתיים משכה ממשלת ישראל את הצעת החוק. לאחר מכן הוגשה הצעת חוק מטעם חבר הכנסת זבולון אורלב, בעקבות הלכת רמי מור, היא הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון - חשיפת פרטי מעוול) המאמצת את גישתה של כב’ השופטת ד"ר פלפל כפי שתוארה ברשימה זו.

אין ספק כי המצב המצוי אינו רצוי וכי יש להסדיר, באמצעות חקיקה, את האפשרות לחשיפת פרטים של גולשים אשר מנצלים לרעה את האנונימיות ברשת האינטרנט וכדבריה של כב’ השופטת ד"ר פלפל "ברגע שהבמה האלקטרונית הופכת לזירת אגרוף בבוץ, צריך המתפלש בבוץ להבין ולהפנים שאם זרק בוץ על מאן דהוא, ובכך לכאורה יש עבירה או עילת תביעה בנזיקין, או בקניין רוחני, זכאי אותו נפגע לדעת מי הוא זורק הבוץ ולהחליט מה לעשות במידע זה לאחר מכן על פי שיקול דעתו".